רגש- דייר הנפש ומסייע ברשום הזיכרון הגלגולי

האלוהות רצתה לבנות לה מרכבה, הכי משובחת שיכולה להיות, כזאת שדרכה היא תוכל לא רק להתבונן, אלא גם להרגיש, לחוש, לתפוש, לעכל, להיות, לחוות ולחיות. לכן ברוב תבונתה בנתה לה חליפת חלל, בצורת הגוף הפיסי של האדם, בשילוב עם הגוף האנרגטי, שהינו מצבר האנרגיה היוצא מן הכלל שלה.

מכיוון שגם רצתה לחוש ולהרגיש את המציאות הפיסית, היא הוסיפה לחליפה גוף רגש, אך בגלל שידעה מראש, שגוף הרגש, יוכל לחוות רגשות קיצוניים ביותר, כי רק כך יוכל ל"טעום רגשית" את הקיום הפיזי, החליטה, שיש לתת לו גוף נוסף, שיפרש את הרגשות הללו וייתן להן שם בניסיון להבנה שלהם, בדמות הגוף הרביעי, גוף המחשבה.

כל נשמות בני האדם, הינן שלוחות אלוהיות, המקיימות ניסוי רב מערכתי, כדי להגיע, תוך כדי ניסוי וטעייה, לתפירה המהוללת, של חליפת החלל האלוהית ומרכבת האלוהות (החללית הרב ממידית שהיא מערכת האישיות האנושית בכללותה). כך נפרסה הלהבה האלוהית בשלושת העולמות - נאוס, פסיכה, סומה. (או ברמת פירוט גבוהה יותר - בתוך עץ הספירות הקבלי).

קיים עולם מאוחד משני גופים באישיות, שנקרא נפש (ביוונית - "פסיכה"), שהוא שילוב של גוף הרגש וגוף השכל. הנפש מחוברת למטה, כביכול, עם עולם ה"סומה" (מיוונית - עולם פיסי), המורכב מגוף פיסי ואנרגיה ומצד שני עם עולם ה"נאוס". עולם הנאוס מכיל את האני העליון של האדם ואת כל להבות האני העליון של כל הנשמות.

בהקשר לאדם ה"נאוס" מכיל את החלק "גבוהה" של השכל ואת יתר חלקי האני העליון, מהאינטליגנציה (השכל הגבוהה), דרך האינטואיציה ומסיים/מתחיל ברצון עליון. כולם מכירים את המשפט המפורסם "סוף מעשה במחשבה תחילה". תכל'ס, כאשר אנחנו מסתכלים על תגובות האדם לעולם, זה לא נראה כך.

בהתבוננות קצרה, ניתן להבין, שמרבית הפעמים, האדם אינו מפעיל מחשבה לפני שהוא עושה מעשה מסוים, אלא שגוף הרגש, הוא שדוחף אותו, לרוב, למעשה זה או אחר. לא רק זאת, אלא שאחרי שהוא עושה מעשה מסוים, שאין לו שום היגיון גם לא מבחינתו, גוף הרגש נוטה לשתף פעולה עם השכל בדרך מסוימת.

הרגש מתייעץ, כביכול, עם השכל, כדי להמציא ביחד תירוץ (שהינו פעולה מנטלית), שיעזור לשכנע את החלק ההגיוני באדם, מדוע פעל כפי שפעל. כך שאולי המשפט "סוף מעשה במחשבה תחילה" אמור להתקיים. אך בפועל מה שקורה זה יותר - "סוף מעשה בהרגשה תחילה".

לכן, כאשר אומרים לנו בכל תרגולי המדיטציה למיניהם, שעלינו להשתיק את השכל, הם מתכוונים יותר לנפש - הרגש והשכל הסובבים אחד את השנייה, כך שהם יוצרים יחידת רעש, שכאשר אינה מחוברת ל"נאוס", העולם העליון, היא מבלבלת יותר מאשר מבהירה את חוויות העולם הזה.

זאת גם הסיבה, שתרגולים רבים מפנים את תשומת הלב בחזרה לגוף הפיסי, אשר ננטש על ידי האדם, במרוצת מאות השנים האחרונות, לטובת השכל, שפועל באופן דואלי, בגלל שהוא מושפע טוטאלית מהרגשות. מכאן שהשכל אינו מהימן בניתוח העובדות של חמשת החושים ולכן היה רצוי להשאיר אותו מאחור ולגשת ישירות לחוש את החיבור של הגוף הפיסי/אנרגיה, העולם הסומטי, עם האני העליון. 

כמובן שגם תשובה זו היא חלקית, כי המטרה היא לגרום לכל הגופים לעבוד בשיתוף פעולה, כדי לתת את החוויה האולטימטיבית לרכב, שהוא הניצוץ האלוהי, הנשמה, חלק אלוהה ממעל, שכדי לגרום למרכבתו לעבוד טוב יותר, עליו לאחד את כל הגופים יחדיו למען מטרה אחת גדולה וכדי לעשות זאת, הבוס העכשווי, שהוא השכל הנמוך, הדואלי, או הנפש, יוותר מרצון על שליטתו הכוזבת והמטעה.

הייתכן שרגשות מנהלים את חיינו? איך ניתן להפך קטבים ולגרום למנטל לנהל רגשות ולא ההפך? האם מומלץ לנהל שכלית את הרגשות, או שלרגשות יש תפקיד בקיום שלנו? אם יש לרגשות זכות קיום כלשהו, מהו וכיצד אפשר להפיק מהם יותר תועלת?

לאף אחד אין את כל האמת, ואת כל העובדות על המציאות. יש כאלה שהזיכרון שלהם מכיל חלק רחב מהאמת של מיהו האדם והעולם ויש כאלה, שפחות. למרות שהזיכרון הוא תהליך מנטאלי, הוא לא היה מתקיים ללא החוויה, שנשמרה היטב ונחרטה בתודעה ובעיקר בתת הכרה האישית והאנושית.

רגש גורם לנו לשמוח ולכאוב. הכאב ומן הצד השני האושר והשמחה, חורטים מנגינה בלתי נשכחת, על גבי סרט התודעה וסרטי הלא מודע. החריטה הזאת, לימים תהיה הזיכרון, שממנו נוכל למשוך, כדי להבין באיזה עולם אנחנו חיים ומי אנחנו. זיכרון זה לא היה לו קיום, ללא הרגש.

מיליארדי זירעונים עושים דרכם אל ביצית ורק אחד או מעט משיגים את המטרה. כך גם המעבר לשלב הבא של ההתפתחות מעמיד במבחן אתגרי את ההתנהגות האישיותית, המוסרית, האתית והרוחנית של כל אחד מבני האדם, או הזיכרון הנכון של מי הם ומה מטרתם בעולם הזה, כדי להבקיע לשלב הבא של ההתפתחות.

הרגש הוא הקשר שלנו לאינטואיציה, אשר מקומה באני העליון. כאשר הרגש עובד בשיתוף פעולה עם האינטליגנציה האנושית, הוא לומד לעשות בירור בין הרגשות הנמוכים שלו, כמו תשוקות, אובססיות, פחדים, חרדות, כעסים וטינות, קנאות ורגשות אשמה, לבין כל היתר.

רגשות הקורבנות, שמקורן בגוף רגש, כאשר נשכחים לבד ללא מורה, נשארים עם החיפוש הבלתי נדלה אחר הדרכה. במקום להמשיך לחפש את ההדרכה בחוץ מכל מי שמוכן לתת אותה, שלרוב יש לו אינטרסים משלו בנתינת מידע וכיוון, רצוי להפנות את עיני הרגש, לקבל הדרכה מבפנים.

הפניית ה"העיניים" של גוף הרגש כלפי האני העליון, נועדה להביא לידי מיצוי את היכולת המופלא של "היד הרגשית" לצאת החוצה לעולם ולקלוט לעומק את תוכנו. אם הרגשות מעוגנים בפנים בקרקע העמוקה, הגבוהה והיציבה של האני העליון, יכולת ההליכה שלה לעומק החוויה העולמית גודלת.