כאשר אתם רואים או שומעים את המשפט הזה: "מי שלא צודק, מגיע לו לסבול", הדבר הראשון שעולה לכם בראש זה איזו עוולת של משפט הוא זה, איזה מן אדם יכול לחשוב ולכתוב משפט שכזה? איזה רוע עומד מאחורי אמונת יסוד שכזו. "אני... אני לא מדבר ככה, אני לא חושב שמי שלא צודק מגיע לו לסבול". האומנם?... האמת היא, שכולנו בלי יוצא מן הכלל חוטאים בתקשורת שכזו לא פעם ולא פעמיים. ואנחנו אפילו לא שמים לב, שזה מה שאנחנו עושים כל הזמן. המנטליות שאליה נולדנו עושה הבחנה בין טוב לרע, צודק ושאינו צודק ורואה בהענשה כדרך היחידה שבה האדם יוכל "לחזור בו בתשובה".
מי ששתול היטב על פלגי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה המערבית כמו המזרחית ומבקר לעיתים קרובות אצל חוכמות הרוח, יודע היטב שבני אדם טרם למדו לדבר באופן אותנטי, שמשקף את מה שהם באמת צריכים ורוצים, אלא שהתקשורת שלהם היא יותר תגובה מתוך התניות פנימיות וחיצוניות כמעט על אוטומט, אפשר להגיד, אפילו, כמו רובוטים: חוזרים על אותם משפטים שוב ושוב, נכנסים לאותם סרטים עוד ועוד, יוצאים להם מהפה משפטי האשמה וביקורת כלפי עצמם וכלפי אחרים, אבל קשה להם מאוד לבטא - מה הם רוצים מהאדם שאליו הם מוסרים את המסר. ממש קשה.
כך הפכה האנושות להיות "צדקנית". כולם צדיקים גמורים, וכל היתר, לא! שזה אבסורד שאומר שאם אני צודק אז כל היתר לא צודקים. אבל אם גם את חושבת שאת צודקת וכל היתר אינם צודקים, אזי יוצא, שיש לנו בכל רגע נתון, 100 אחוז צדקנים ו - 100 אחוז אנשים שאינם צודקים בעת ובעונה אחת, במקביל וכל הזמן. אפשר להבין מכאן את ההשתלשלות של כל הסיפור האנושי: מלחמות, התנגדויות, חוסר הבנה, קצרים בתקשורת, סבל במערכות יחסים, קבוצות נגד קבוצות, גירושין, התעללות נפשית, אלימות מילולית שמסתיימת באלימות פיזית וכו', תמיד יש את מי להאשים שם בחוץ ואם לא מוצאים, אפשר כל עת למצוא מישהו להשליך עליו איזו בעיה שיש לנו, כדי שהוא יהיה השעיר לעזאזל.
את אותו שעיר לעזאזל יהיה אפשר להקריב כקורבן למולך ה"קורבנות" האישית. לדוגמא: במקום להגיד: "אתה לא מראה לי אהבה", "לא אכפת לך ממני", "אתה לא מקדיש לי זמן", "איך אתה יכול להתייחס ככה לאמא?" "למה אתה עושה לי את זה?" ואפילו צדקניי צמרת מדופלמים יכולים לשלוח משפטים לא פחות ארסיים לאוויר העולם, כמו: "התקשורת שלך עוינת", "לך תלמד איך לדבר" וכו' משפטים, המשתקים את זה שפונים אליו, מכווצים אותו וגורמים לו או להשתתק, או לברוח, או להתקיף.
במקום כל זה אפשר פשוט להגיד, "אני צריכה שידברו אלי יותר יפה, כדי שאמשיך להרגיש טוב עם עצמי, לכן אני מבקשת ממך אם תוכל לדבר איתי, בבקשה, יפה", "אני צריכה מילות עידוד, כדי לעודד את נפשי העייפה, לכן אני בעצם מבקשת ממך שתיתן לי מילות עידוד, רק אם זה יבוא ממך ללא כורח ובלי שתרגיש כפוי לכך". "אני צריכה להיות במגע עם אנשים, כדי להרגיש לא לבד, לכן אני מבקשת ממך לבוא אלי יותר, בבקשה אם תוכל לעשות זאת, אולם רק אם תעשה את זה מבלי לחוש לחץ או כפייתיות".
וההמשך החשוב הוא: "ואם אתה לא יכול לתת לי את זה מתוך המקום החופשי שלך ומתוך הרצון העצמאי שלך, אז אני לא צריכה את זה, כי אני לא רוצה שמישהו ייתן לי משהו, מתוך כפיה או כורח כי זה לא מה שיגרום לי להיות פחות לבד, או להרגיש יותר עם ביטחון עצמי" וכו'. זוהי אותנטיות במיטבה. ובשביל זה יש לפתח גם כנות עצמית. להגיד מה הצרכים שלנו. בסופו של דבר רוב בני אדם, אם היו פועלים לפי הטבע הראשוני שלהם היו אומרים "תודה" ו"בבקשה" כל הזמן, בכל תקשורת.
זאת אומרת, שהם היו מבקשים - מספרים על הצורך שלהם, ומודים - על קבלת מענה לצרכים שלהם. רוב בני אדם רוצים לעשות שני דברים עיקריים: לתת ולקבל. במקום שלבני אדם אין מה לתת ומה לקבל, הם לא יישארו לאורך זמן. כמו כן, מערכות יחסים שאין בהם אפשרות לקבלה ונתינה, אלו מערכות יחסים, שהזמניות שלהן הולכת ומתקצרת כל רגע שעובר. הצורך הבסיסי של כל בני אדם זה לתת ולקבל. גם לקבל משהו, נחשב לנתינה לצד שנותן. כי הרי אנחנו יודעים כמה קשה לנו למצוא מישהו שירצה לקבל את מה שיש לנו לתת לו ולתת בכלל.
אם מערכות היחסים שאתם נמצאים בהם זקוקים לריענון של תקשורת מקרבת
אם לכם באופן אישי יש רצון להתקרב יותר אל עצמכם לבטא את עצמכם בצורה הכי מקסימלית,
לעלות על הבמה של החיים שלכם ולא של אחרים ולהיות אדונים לגורלכם,
היום המילה "אהבה" כבר לא כל כך אהובה. יש אומרים, ששחקו אותה יותר מדי. משתמשים בה כל כך הרבה, שכבר לא נותר בה משמעות. מי שמתחבר תמיד אל הלב, אומר את המילה "אהבה" ולחלוטין מתכוון לכל מה שהיא במהות שלה. הוא מחובר ללב האנרגטי שלו ומשם מכוון וממלא את המילה הזאת בתוכן. זה לא משנה כמה השתמשו במילה הזאת באופן ריק, מי שאומר את המילה הזאת מהמקום הנכון, ממלא אותה בתוכן, כל פעם מחדש.
אהבה הינה סוג של תקשורת, של התקשרות. היא יוצרת מערכת יחסים. היא גורמת לקשר לקרות. היא מחברת, מדביקה, מהדקת. אהבה אינה יכולה להכיל בתוכה כאב או סבל. מהות האהבה היא גדילה בלתי פוסקת במרחבים הפנימיים. אהבה היא סובלנות וסבלנות. היא קבלה והכלה. היא פעימת הבריאה. אהבת אם לילדה ברמה הגבוהה ביותר הינה אהבה ללא תנאי והיא קרובה ביותר למהות האמיתית של אהבה. כי האם תקבל את בנה ותינוקה לא משנה מה ומי הוא וכיצד הוא נראה ואיך הוא מתנהג. לפחות כך צריך להיות. אהבה, שאין בה תנאים. אין בה שום רצון להחזר. ואז מקבלים את הכל.
תקשורת ללא אהבה, אינה תקשורת. היא בזבוז של זמן ומרחב. היא חסרת משמעות, היא ריקה מאיכות. לכן אינה תקשורת. כי שום קשר אמיתי לא היה בה. תקשורת בין שני אנשים, שאינם מכירים אחד את השנייה, אם אין בה אהבה, דהיינו, הכלה, הקשבה, רצון להבין, לדעת, להכיר, להתבונן ללא אגו, לקלוט את השני, להעמיק חקור בתוך השני, אינה תקשורת. לא עבר כלום, לא נוצר כלום, לא נולד כלום מתוך התקשורת הזאת. לכן, היא הייתה רק כמו פגיעה של אבן באבן, של בובה בבובה ותו לא. לא היה בה מעבר של אינפורמציה, של מידע, של חכמה, של אנרגיה. לא נולד ממנה מרחב חדש של תפישה והבנה.
תקשורת נוצרת, כאשר יש מפגש בין תדרים. אנשים הינם תדר, או גלים של תדרים שונים האחד מן השני. תקשורת הינה מזיגה של תדרים אחד אל תוך השני, כאשר הם יוצרים ביניהם תדר חדש, מרחב אנרגטי נוצר. אהבה אינה התאהבות. כי התאהבות נוצרת כאשר אנרגיה אחת מרגישה תלויה באנרגיה אחת, לשם הקיום המתמשך שלה. לפעמים זה יוצר סימביוזה של תלות הדדית, זה המקרה הטוב של התאהבות. כאשר יש את אותה הרגשה משני הצדדים. זה סוג של סימביוזה, שאצל האדם, לעיתים קרובות, מביאה את סופה, כי האדם אוהב מאוד את העצמאות שלו ויותר מדי זמן להיות במערכת יחסים הדוקה של התאהבות, יוצר אצלו רצון להתרחק, כדי לאסוף את האנרגיה שלו צמוד יותר אליו.
הורים לא תמיד יודעים ליצור תקשורת מקרבת עם הילדים שלהם. מגיע שלב, שבו במקום לקרב, הם גורמים לילדים שלהם להתרחק. הילדים רוצים לצאת מהסימביוזה, מהתלות בהורה וההורה לא מוכן לשחרר. הילדים רוצים להיגמל מהתלות וההורה עוד לא נגמל מהתלות בתפקיד ההורה שלו, כפי שהכירה עד כה. הוא חושש ששינוי התקשורת יגרום לו לאבד את התפקיד שלו כהורה, כמדריך, כמשפיע. לכן יש הורים שחושבים, שלגרום לילדים שלהם, להיות קרובים אליהם בכפיה, ברורה או לטנטית (שקטה, לא מורגשת בגלוי), יגרום, לכביכול, אהבה, להמשיך להיות. אהבה וכפייה אינם דרים בכפיפה אחת.
